מילים מצמצמות רווחים 9, פסח תש"פ (אפריל 2020)

הבחירות שלנו

בערב פסח תש"פ, בימים של משבר בריאותי – כלכלי חריף, אנחנו גאים ב- 370 (!) צעירים שמלווים על ידי 450 חונכים, כשהיעד בתכנית העבודה שלנו עד לסוף השנה האזרחית הינו לצרף אלינו עוד כ-100 צעירים וכ-130 מתנדבים.

אלו ימים של חשבון נפש לאומי, של קביעת סדר עדיפות באשר ליעדים החיוניים לנו בעת הזו. עלינו להיות מודעים לכך שהתמודדות לא הוגנת עם הצונאמי הכלכלי – תעסוקתי עלול להביא אותנו לחברה מקוטבת עוד יותר, בה גדל, חס וחלילה אי השיוויון, הכלכלי והחברתי, כאחד.

אנחנו, ב"מצמצמים", מחוייבים לחברה הוגנת וצודקת. לכן, דווקא בעת הזאת, אנחנו מחזקים את המחוייבות שלנו לערכים של סולידריות וצדק חברתי.

מתוך כך, אנחנו כל כך שבעי רצון על השקת המחזור החמישי להכשרת חונכים, ובו פעילות תשע קבוצות: בכנרת, שמשית, עמק חפר, שוהם, ירושלים, תל אביב, קבוצת יבנה ולהבים; אם המצב יאפשר, אנו מתכוונים להקים קבוצה נוספת בשער הנגב.

מה קורונה?

חלקנו בקהילת "מצמצמים רווחים" מתמודדים עם הפסקת עבודה או לימודים, קשיים כלכליים, עומס בבית, דאגה לחברים ובני משפחה, בידוד וגעגוע לקרובים.

אנחנו משתדלים לשמור, עד כמה שניתן , על קשר רציף בתוך צמדי החונכויות ועל קיום המפגשים הקבוצתיים של החונכים ב- Zoom, ווצאפ או טלפון, שהרי הקשר והתמיכה ההדדית בין כולנו חשובים מתמיד.

צוות העמותה עומד לרשותכם בכל עת, לתמיכה והתייעצות.

חמסה עליכם  – קיבלנו מתורם אנונימי חמישה מחשבים ניידים. בתקופה זו של מעבר לתקשורת מקוונת, הפקדנו בידי רכזות הצעירים ומנחי הקבוצות את ההחלטה מי יזכה בתרומה.

רייצ'ל ויואב נסעו למסור אותם בכרמיאל, חדרה, צור הדסה, תל אביב וקריית גת. הצעירים שנבחרו זקוקים למחשב לצורך לימודיהם ופרנסתם וריגשו אותנו בשמחתם.

חדשות/ים מהתנור

אלירם אלימלך יצטרף אלינו כסמנכ"ל העמותה ב-1 במאי.

הוא בן 44, אב ל-4, גדל בערד וכיום מתגורר בכפר קיש. אשתו עובדת סוציאלית בכלא מגידו. אלירם הוא בוגר ביה"ס מנדל למנהיגות חינוכית,  בעל תעודת הוראה במדעי החברה ובוגר קורס צוערים של משרד הרווחה. יש לו תואר I במדעי החברה מאוניברסיטת בר אילן, ותואר II במינהל ציבורי מאוניברסיטת תל אביב; בין השנים 2016-2006, שימש כמדריך, רכז חינוכי  ומנהל "הוסטל הצפון" בטבריה.

בשנה וחצי האחרונות, אלירם משמש כמנהל בכיר ב"א.ד.נ.מ" – ארגון שמטפל באנשים עם צרכים מיוחדים, אחראי על מאות עובדים ודיירים במסגרות דיור בתחום אוטיזם, פוסט אשפוז, אומנה וכו'.

עדי אלקובי מבאר שבע נבחרה כרכזת צעירים ומתנדבים בדרום, במקומה של רוני ווינברג.

עדי בת 25, גדלה בקציר, סיימה תיכון במבואות עירון. שרתה בצה"ל כרכזת עלייה והשתלבות חברתית באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. היא סיימה בהצטיינות קורס הוראה ופיקוד בחיל החינוך ולקראת השחרור נבחרה כמצטיינת רמ"ח. יש לה תואר I בחינוך, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון ולאחר השחרור עבדה כמדריכה ב"רוח יהודית".

יואב אפשטיין, בן 27, קיבל פיקוד על טכנולוגיות המידע בעמותה. יואב גדל מכפר ורדים ושרת כקצין בגדוד 50, הוא סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. כיום, מתגורר בקדימה ונשוי לרייצ'ל מרקס – רכזת הצעירים והמתנדבים שלנו בצפון.

עמית צור סיימה את תפקידה כמנהלת משרד ומשאבי אנוש ועברה להיות אחראית על ניהול חדשנות ויזמות בעמותת חיל האויר. מחליפתה תיכנס לתפקיד בתחילת מאי.

לבית שלי יותר פינות

עקב התרחבות הפעילות, דילגנו כמה עשרות מטרים למשרד המאפשר מפגשי קבוצות ושיחות 1X1, עדין במתחם בית חרות הצמוד למחלף ינאי ול-M הדרך. כולם מוזמנים.

עושים טוב

מיזם "מקושרים" יצא לדרך

המיזם מאגד בתוכו תכניות חונכות מגוונות, ומשותף למשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, קרן רש"י, ארגון הג'וינט והרשת להתנדבות ישראלית.

לפיילוט שימשך שנה וחצי,  נבחרו תשעה ארגונים (מצמצמים רווחים, ילדים בסיכויי, עמית לדרך, בת עמי, על"ם, הרוח הישראלית, אח בוגר אחות בוגרת, מניפה והרשת להתנדבות ישראלית) על מנת להבנות מענים מיטביים לצעירים בסיכון, אשר יוטמעו בהמשך כשירות קבוע במשרד הרווחה. אנחנו זכינו לארח במשרדנו את המפגש שנערך במרץ והיה נעים ומוצלח במיוחד!

"גשר אל הנוער" בתל אביב – ורד לוי שלנו הנחתה קבוצת חונכים של עמותת "גשר אל הנוער". העמותה מפעילה ארבעה בתים, המהווים עבור נערות ונערים באזור תל אביב בית חם לשעות אחה"צ והערב במהלך לימודיהם בתיכון, מספקת להם עזרה בלימודים, הקניית מיומנויות חיים והכנה לשרות משמעותי בצה"ל. לקראת החגים, נפתח קבוצה נוספת, בה נלווה את בוגרי "גשר אל הנוער" שסיימו שרות צבאי או לאומי.

מכינת "צור שלם" – פרויקט ליווי החונכים של בוגרי מכינת "צור שלם" הסתיים בהצלחה רבה. את הקבוצה הנחו עמית שריג, ורד לוי ועמרי קסטלנובו. בספטמבר יפתח המחזור הבא של בוגרי המכינה.

"אופק דרום" באינטל  קריית גת  

חברת אינטל גייסה 130 עובדים ללא הכשרה הנדסית מאזור קריית גת והסביבה, ומכשירה אותם לעבודה בחדר הנקי של המפעל, עם אפשרות להשלמת תעודת הנדסאי. לכל אחד מהעובדים מוצמד במפעל חונך מקצועי שמלווה אותו להשתלבות מיטבית במפעל.

לאחר שהצענו לרתום לפרוייקט את הניסיון והידע שצברנו בליווי והכשרת החונכים, ערכנו מפגש חשיפה לצוות המטה ומשאבי אנוש בחברה. המפגש היה מוצלח, הוחלט על המשך שיתוף פעולה, עם תום משבר הקורונה.

שאלוני מדידה והערכה ומה למדנו?

בתחילתו של כל מחזור חונכות, אנו שולחים שאלונים לצעירים וחונכים, על מנת למפות צרכים וציפיות. לאחר שנה-שנה וחצי, אנו מבקשים מאותם אנשים להעריך עד כמה החונכות תרמה להם.

ראשית, תודתנו לכל מי שהשתתף במילוי השאלונים.

הממצאים שעולים מסיום מחזור 4 של החונכות דומים לאלו שנאספו עד כה.

לגבי הצעירים:

• כ-24% מאלו שפונים לעמותה נמצאים כלא מתאימים לחונכות ע"פ הקריטריונים שהגדרנו.
• מרבית אלו שנענים באופן חיובי לחונכות, בשלים לכך רק לאחר השחרור מהצבא. מנסיוננו, המקור האפקטיבי ביותר לגיוסם כיום הוא במסגרות להשלמת בגרויות ומכינות קדם אקדמיות.
• כמעט 3/4 מהצעירים המלווים בעמותה הם בנים.
• 81% העידו שהחונכות סייעה להם בהגדרת מטרותיהם.
• 92% העידו שהחונכות העניקה להם ייתרון בהשגת היעדים שהגדירו.
• 76% יעזרו בחונך בצומת דרכים עתידית
• 87% סומכים על החונכים
• עבור 78% החונך הוא דמות משמעותית בחיים;

ולגבי החונכים:

• 97% מרוצים מהיותם מתנדבים בעמותה.
• 89% מרוצים מהליווי המקצועי בעמותה.
• 66% מרוצים ממפגשי ההדרכה הקבוצתיים.

כחלק מיישום התובנות, צוות העמותה ממשיך במפגשי חשיפה לצעירים, עם דגש על מכללות ומכינות קדם אקדמיות. אנו בקשר רציף עם המכללות כנרת, אורט בראודה, צפת, עמק יזרעאל, רופין, לב, לוינסקי, בר אילן, סמי שמעון, ספיר והטכנולוגית בבאר שבע, רחובות ותל-אביב יפו.

הצעירים שאיתנו

שפרה ואבי קוסטליץ מירושלים ליוו לחופה את מרים צסלר. מרים עלתה מפולין והתחנכה בכפר הנוער ימין אורד. שרתה בחיל חינוך וגם היא בוגרת תכנית "למרחב".

מילכה אבשלומובה מכפר יחזקאל ובן זוגה צור חובקים בת בשם אלכס.

מילכה היא בוגרת פנימיית "שטיינברג" בכפר סבא ותכנית "למרחב", בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תואר שני ביחסים בינלאומיים ועובדת בארגון "בעצמי".

יחיעם קרוא מטבעון, שמלווה את יעל אזגה – סטודנטית במכללת עמק יזרעאל, כתב לנו:

בימים אלו כשהכל התהפך על המוכר והידוע ולא ברור מתי כל זה יסתיים, אני חושב על כל אותם צעירים שאנו מלווים, על הקשיים בדרך, המאבק להשאר במסלול והעתיד שנעשה פחות ברור, אבל בטוח שבכוחות משותפים נעבור את הקשיים ונצא יותר חזקים.

קצת לפני שהכל התחיל, השתתפתי בחינה הססגונית של יעל אזגה אותה אני מלווה כבר שנתיים וחצי. היה מיוחד ומרגש. החתונה נדחתה בגלל כל מה שקורה, אבל כשכל זה ייגמר, נשוב לחגוג ויהיה שמח ואני יודע שבסוף… ננצח.

את הבדידות והלבד את המכשולים ואת הקשיים, לכל אלו נוכל אם נצעד כולנו יד ביד.

אז, תנו כתף חיוך יד וכולנו אל עתיד טוב יותר נצעד, בלי ייאוש כלל עם הרבה אמונה עשיה ונתינה.

בונים קרייה – אנו גאים גם במשה וורקו מעכו, בוגר העמותה,  שיחד עם שניים מחבריו במסלול "צוערים לשלטון המקומי" של מכללת תל -חי, יזמו פרוייקט של שיפוץ בתים לקשישים מעוטי יכולת בקריית שמונה.

בעזרת תרומות שגייסו מחברות ובתי עסק, ומתנדבים רבים – הם מגיעים פעם בחודש לבית של מי  שנבחר יחד עם צוות המינהל לשרותים חברתיים בעיר. הם צובעים את הבית, מתחייבים לסודיות ולפעול ברגישות ובכבוד כלפי הקשישים שניאותו לפתוח בפניהם את ביתם וליבם.

יוסף יצחק מקריית מלאכי התקבל ללימודי משחק בבית צבי, עם מלגת לימודים מלאה של "עולים ביחד", לאחר סדרת אודישנים מאתגרת, ועבר לגור בתל אביב.

יוסף בן 25, בן הזקונים, העשירי במספר והיחיד שנולד בארץ, של עולים מאתיופיה. הוא סיים תיכון בכפר הנוער הציוני ״נווה הדסה״, ושירת כלוחם ב״משמר הגבול״  ואף יצא לקורס מכ"ים.

הוא משלנו

פרופסור אבי ניסן הוא מנהל המחלקה לכירורגיה כללית ואונקולוגית, בבית חולים שיבא תל השומר. אנחנו מכירים אותו כ"אבו ניס" מגדוד 50 של סוף שנות השבעים, הוא רופא ואביר קרבות, גם אחרי שנהיה רופא ומנתח מדופלם, התעקש להמשיך להיות סמ"פ, מ"פ וסמג"ד בגדוד מילואים, תוך מאבק ארוך עם הקרפ"ר, לא וויתר על הערכים והחברים מימים ימימה.

לאחרונה כתב לאנשי הצוות שלו בבית החולים תל השומר:

ימים של מגיפה

בימים האחרונים אני מרבה לחשוב, כמו רבים, על עתיד הרפואה ביום בו נוריד את המסכות. כיצד נחזור לשגרה, או האם בכלל נחזור לשגרה? מה יישאר מהריחוק החברתי, ה- Tele-Medicine הישיבות ב- Zoom. האם נלמד ונשתפר בדרכי העבודה?

ברור לכולנו שנלמד ונשתפר כי זה האופי שלנו. נקלענו להזדמנות נדירה לבחון תהליכים ולשחוט "פרות קדושות".

המועקה הגדולה שאני חש מאז פרוץ המשבר לא הייתה מובנת לי עד אתמול. כחייל ממושמע, עטיתי על פניי את המסכה ב-17 למרץ בכניסתי לבית החולים ומאז, לא ראו את פניי בגלוי בתחומי שיבא. אני מקפיד הקפדה יתרה עליכם הצוות, המבקרים והחולים. שומר על ריחוק, ממעט במגע ומתקשר ככל הניתן בטלפון בווטסאפ.

אתמול ניתחתי ילדה בת 27, שהועברה אלינו מבית חולים אחר, לפני מספר חודשים. בחורה כעוסה וממורמרת מבית הרוס התוקפת בחמת זעם את כל מי שמתקרב אליה. היא אובחנה עם גידול גרורתי מפושט בחלל הבטן.

ניתחנו אותה לראשונה לפני מספר חודשים, בכדי להקל על סבלה ולאפשר לה לאכול. תוך כדי האשפוז, נשברו החומות, נבנה האמון ובעזרת ענבל הצלחנו להשתלט ולביית את חית הפרא הצעירה. להכניס אותה למסלול של טיפולים כימותרפיים כאשר עינת מחבקת אותה בחום ומעניקה לה, לא רק טיפול אונקולוגי, אלא גם אהבה ואמון.

לאט לאט נראה היה שהיא מגיבה. שיפור בתסמינים, שיפור בהדמיות ותחושה שלנו שאנו בכיוון הנכון.

אתמול נכנסנו לניתוח. הגעתי חדור רוח קרב כאשר אני מרוכז ומשנן לעצמי את המנטרה של failure is not an option חזור וחזור, כולי ממוקד בניתוח,  מאבד ריכוז בהעברת מחלקה ומשוכנע שאין כוח בעולם שיעצור אותנו.

כבר לאחר ההרדמה, הבנתי כי המצב נורא. נכנסנו בחרדת קודש, מפרידים הידבקויות ומוקדי גידול, רק כדי ללמוד כי הבטן אחוזה בגידול וגרורות שלא נראו בבדיקות ההדמיה. לאחר מספר שעות הבנתי שהקרב אבוד. סירבתי להשלים וניסיתי שוב ושוב למצוא את מישורי ההפרדה, את קצה החוט שיוביל אותי לתוך הניתוח כפי שאני עושה יום יום. לבסוף נכנעתי, הרגשתי כי דינה נחרץ והשארתי את מלאכת ההשלמה בידי עוזריי.

במשך שעה ארוכה לא הצלחתי לצאת החוצה לחדר משפחות ולדבר עם אימה. ניסיתי לדחות ולדחות את הקץ.

לבסוף, נעמדנו, ענבל, אתי, עדילה ואני מול האם בריחוק מוקפד, עטויי מסכות והלכנו להעביר את המסר הנורא. לאט לאט ראיתי איך המילים מתעופפות כקליעים המפלחים את גופה. את הרעד שאוחז בה, המצמוץ של הפחד המשתק מול האמת הנוראה. היא נראתה בעיני הולכת ומתכווצת הולכת ומתקפלת. אתי הציעה לה כוס מים, היא סירבה ואני המשכתי בשיחה.

לפתע, הרגשתי שכל המועקה של הימים האחרונים עולה ומתפרצת, הסרתי את המסכה, חיבקתי אותה ונתתי לה לבכות בחיקי בכי ארוך וממושך.

בערב, נכנסתי לחדרה של הילדה. אימה ישבה לצידה שותקת ומכונסת. הילדה התבוננה בי והחלה לצעוק "ניסן מה קרה?" ישבתי לצידה, אוחז בידה וסיפרתי לה פרט אחר פרט כאשר היא קוטעת אותי בשאלות מהירות: מה עושים הלאה? מה השלב הבא? כמה זמן נשאר לי?

לפתע, היא פרצה בזעקת שבר "זה לא פייר, לקחתם לי את החיים, תחזירו לי את החיים". אחזתי בעדינות בידה וליטפתי את ראשה. ביקשתי מעינת להזריק לה וליום ולאט לאט היא נרגעה ונרדמה.

ישבתי לידה ואיבדתי את תחושת הזמן. המחשבות נדדו, לא חשבתי עליה או על אימה שישבה מכווצת בפינת החדר. חשבתי עליי, עלינו המחלקה ועל המצב אליו נקלענו.

והמחשבות החלו לנדוד…

בתחילה, לספרים והמאמרים של Jim Collins, שלמד וניתח את תאגידי הענק, ארגונים וחברות ששרדו מלחמות ומהפיכות טכנולוגיות וניסה להבין מה הפך אותן לחברות מצליחות לאורך עשרות שנים כאשר העולם מסביבן משתנה.

המסקנות שלו היו מפתיעות. לא מדובר ברעיון ולא מדובר באסטרטגיה או מנהיגות של המנכ"ל. מדובר בשמירה על ערכי הליבה. ה- core values עליהן נבנה הארגון וסביבן הוא פועל. כל עוד הארגון שומר על ערכי הליבה הוא ישרוד וישגשג.

ניסיתי לחשוב מה מייחד אותנו כמחלקה ואת שיבא בכלל, מול בתי חולים ומחלקות אחרות. מה ה- core values שלנו. מה באמת אנו עושים שמייחד אותנו כקבוצה, כארגון.

צניעות –  כולנו, הן כבודדים והן כקבוצה בעלי הישגים מרשימים, מקצוענים ברמה הכי גבוהה ונותנים שירות מדהים לחולים שלנו. למרות זאת, אף אחד לא רץ להתרברב, להתפרסם או ליחצ"ן את עצמו.

חברות (רעות) – בכל קבוצת אנשים יש מחלוקות, מריבות ואי הסכמה וזה נכון ובריא. החוכמה היא להסתכל מתחת לפני השטח, לעומק, לליבה של הקבוצה וכאן מתגלה החברות האמיתית בתוכנו, בין רופאים לרופאים, אחיות לאחיות ובין רופאים לאחיות ואחים ורופאות לאחיות ואחים. המזכירות המדהימות שלנו היושבות ב"לב המאפליה" ומשמשות החמ"ל והכותל של כולנו ושל החולים.

מקצועיות – המקצועיות והמצוינות שלנו הן לא רק ביטוי ליכולות אינטלקטואליות או טכניות של רופא כזה או אחר. הן תוצר של כבוד לאדם החולה, היכולת להקשיב לו ומעל הכול, המגע הצמוד עם החולה השיחה, הבדיקה הגופנית אחיזת היד או החיבוק.  כל אלה הופכים אותנו למה שאנחנו.

… לפתע, היא התעוררה וביקשה לעשן, הרגעתי אותה עד שנרדמה וחזרתי הביתה.

נכנסתי למיטה אך לא הצלחתי להירדם. קמתי ושוטטתי בבית עם כוסית בידי וראש מלא במחשבות. בעיקר, איך נצליח לשמר את ה- core values  שלנו בעולם שמשתנה מול עיננו. איך לא נאבד את המיוחד אותנו כקבוצת אנשים מרקע שונה ועולמות שונים.

(…)

היום כשאנו בעיצומה של המגיפה ומחכים לגל הגדול שישטוף אותנו, למדתי מה אסור לנו לאבד ביום שאחרי. מהטרגדיה של ילדה צעירה ואימה, למדתי כי אסור לנו כיחידים, קבוצה וחברה לאבד את המגע האנושי ואת הערכים המייחדים אותנו.

ביום בו נוריד את המסכות, נתעורר לעולם אחר. דל יותר במשאבים, פחד מפני זרים, התכנסות והתבודדות ואולי גם סדר חברתי וכלכלי חדש.

אנו נשתנה, נשנה את הטכניקה, דרכי פעולה, טקטיקה ואלי גם את האסטרטגיה בה אנו מטפלים בחולים. אך אסור לנו לאבד את ערכי הליבה המייחדים אותנו כקבוצה, כארגון, כחברה.

————————-

נקווה לשיפור עקבי ומהיר בהתמודדות עם המגיפה, מה שהלוואי ויאפשר לנו  להיפגש ביום העמותה המתוכנן.

אלון שוסטר
וכל צוות מצמצמים רווחים