אורי ארליך

בן 61 , גר ביודפת, עוסק בחינוך

גדלתי בראשון לציון, ומעל 35 שנה מתגורר בגליל. נשוי בשנית לנירה,
אב לשלושה וסבא לשניים. שירתי בגדוד 50 של הצנחנים. מילאתי מגוון
תפקידים במערכת החינוך, ביניהם מחנך, מורה לביולוגיה ומנהל בית-
ספר על יסודי. כיום אני מנהל אגף חינוך וקהילה ברשות הטבע והגנים.
הייתי בין המייסדים של ״מצמצמים רווחים״, ואת משה הכרתי לפני
שנתיים וחצי. כבר בשיחתנו הראשונה הוא סיפר על שאיפתו להציב
לעצמו מטרות ולהשיג אותן ועל תשוקתו לממש את הפוטנציאל שלו .
מאז אנחנו צועדים יחד במסע מרתק ומרגש.

אני נפעם כל פעם מחדש מכנותו, מרגישותו החברתית, מההקשבה
הפעילה שלו, מיכולתו לשתף אותי ולחלוק עימי את חוויותיו
והתלבטויותיו ומהאומץ שבו הוא מקבל החלטות ומתמודד עם האתגרים
בחייו.

"כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה
או בחריקת שיניים"

(אמנון ריבק).

בחוויה שלי, משה מְִָָָשׁ ׇ ה עצמו מהמצרים שלו בכוח אישיותו הכובשת,
יכולותיו הגבוהות והעוצמות שיש בו. והוא מגשים את חלומותיו – סיים
בהצלחה מכינה קדם אקדמית, לומד זו השנה השנייה בתוכנית הצוערים
לשלטון המקומי, פעיל בקמפוס האקדמי ומחפש כל הזמן הזדמנויות
ללמוד ולהתנסות לצד מחויבות חברתית עמוקה. הוא רץ למרחקים
ארוכים, תרתי משמע, ובשנה שעברה השתתף בהצלחה במרתון תל אביב.

אני מאמין שכל אדם צריך מישהו לרוץ איתו, וגם אם לי מעט קש ה היום
)ברכיים…(, אני חווה שמחה וסיפוק שקשה לתארם במילים מהריצה
המטפורית לצידו של משה במסע חייו.

משה וורקו

בן 27 , גר בעכו, סטודנט

נולדתי חמישה חודשים לאחר שאימי עלתה מאתיופיה, ואינני מכיר את
אבי הביולוגי. כשהגענו לארץ התגוררנו בקרוונים בחצרות יסף עם מרבית
בני העלייה, וב 1998- עברנו לעכו. שם היינו המשפחה האתיופית היחידה
בעיר.

אני בן למשפחה מרובת ילדים, בת שבעה אחים, אימא שלי נכה, ואחי
הגדול מכור לסמים. לא הייתה לי דמות חיובית בבית ללמוד ממנה,
ילדותי הייתה מאתגרת, וגדלתי להיות נער מלא כעס בסביבה ששידרה
לי שאני חריג. הדמויות שלי לחיקוי היו עבריינים מהשכונה. ב 2010-
התגייסתי לצה״ל לחטיבת הנח״ל, שם הייתי מוקף אנשים טובים,
שהשתמשו במילים ולא מיד בעונשים, ולראשונה הרגשתי שאני מקבל
חינוך, זה הוביל אותי לשירות משמעותי כקצין בחטיבה.

החיבור שלי עם אורי והעמותה הגיע בנקודה
קריטית בחיי, כשנה לאחר השחרור. גרתי לבד,
בבקרים עבדתי במלצרות, בלילות עבדתי בפאב,
ובין לבין השלמתי בגרויות, או נכון יותר –
ניסיתי…

רציתי להמשיך את המגמה החיובית שהתחילה בשירות הצבאי, ופשוט לא
הצלחתי. הלכתי לאיבוד, ״התברברתי״. התסכול בתקופה הזאת התחיל
לאכול אותי מפנים, הסתכלתי על הסביבה שלי והבנתי שאני לבד, ואין
לי עם מי להתייעץ, לשתף, שום דמות חיובית. האמנתי שאני יכול להגיע
למקום חיובי וטוב יותר בחיי, ורגע לפני שהייאוש השתלט הגיעה דפנה,
שהפיחה בי תקווה, וסיפרה לי על העמותה ועל חונך בשם אורי.

בדרך לפגישה הראשונה עם אורי חששתי והתרגשתי מאוד. לאחר שיחת
היכרות גלויה וכנה, שבה שיתפתי אותו על העבר וההווה שלי, הגדרנו
יחד יעדים לעתיד. מעבר לניסיון החיים המרשים של אורי גיליתי
אדם משכמו ומעלה, שגילה סבלנות ואכפתיות כלפיי, וסייע לי לרכוש
טכניקות למידה. למדתי ממנו על ערך הנתינה ועל אהבת הארץ וקיימות
)תוך כדי תכנון טיול(, איך להקשיב מעבר למילים, להביט על התמונה
הכוללת ולהבין כל פרט שהיא מכילה. אורי הוא דמות אב בעיניי, אני
רואה בו איש לדוגמה, ויש לי אליו המון הערכה.

כשהכרתי את אורי הייתי בלי כיוון, בלי בגרות ולקראת התרסקות. היום
אני סטודנט שנה ב' בכלכלה וניהול בתוכנית 'צוערים לשלטון המקומי'
במכללה האקדמית תל-חי, יש לי כיוון, ואני בהמראה.